מיומנות של פסיכולוג, יכולות להמשיג לפני וכן יכולת איתור – את מי לראיין.
דוגמא: ספר של סטיב אפשטיין בשם IMPURE SCIENCE. ספר קלסי ב-STS למרות שהוא קצת ישן – שנות ה-80-90. על משבר האיידס בארה"ב בשנות ה-80. מבוסס על ראיונות ופרוטוקולים. הוא נסע בכל ארה"ב. דיבר עם אקטיביסטים, אנשי ממשל, רפואה, עורכי ניסויים וכו'. ואת כולם הוא היסווה. הוא לקח כמה מושגים וכתב אותם במבוא. כותב על משבר הקרדיביליות. לשם כך הוא צריך הסטוריה שלמה של המושג הזה. לפחות 12 רפרנסס למאמרים וספרים שמדברים על זה. הוא מגבש, ממשיג ואז מפרק לשאלות. אומר: יש כאן משבר של קרדביליות, ואז הוא מחפש מי יצר את המשבר – האקטיביסיטים – ואז איך הם יצרו את זה -> מה זה קרדביליות ומה זה משבר של קרדביליות. ואז מייצר את המושג הזה, בהתבסס על הראיונות. יודע מי כתב על זה. מבין שיש כאן משבר של קרדביליות = מהימנות של מקצוע. לכל הממסד הרפואי יש משבר ביחס לטיפול באיידס. אם אתה סומך על הרופא ועל הממסד הרפואי שיפתח פרוצדורות שיאפשרו לך להבריא, ואז אתה מפסיק לסמוך – אז אתה מתחיל לחפש פתרונות חלופיים, תרופות, ניסויים אחרים וכו'.
הדבר השני שהוא כותב עליו – תנועה חברתית של גייז. אומרים לכולם: אל תקשיבו לרופאים. מסתכל מה כתבו על תנועות חברתיות – כריזמה, משבר שבתוכו היא נוצרת. מבין מה זה ומה האספקטים שמגדירים תנועה חברתית, מה זו ההנהגה, איך היא מצליחה לשרוד. דפני ליף (כריזמה) לעומת סתיו שפיר – למדה, יודעת, מרצה. איך מתארים את זה, איך ממשיגים את זה. ואז הולך ושואל את דפני ליף וסתו שפיר ושואל אותן, מבין אותן יותר – שאלות של יום יום כדי שמתוך התשובות אפשר להבין מה הן עשו בשונה זו מזו.
לכן צריך קודם לקרוא, להבין מה היסודות הקונספטואליים של העבודה. לא למהר לראיין. לא לשרוף את האנשים העיקריים של המחקר.

סגירת תפריט